נבחרת בריטניה בכדורגל
| התאחדות |
האיגוד האולימפי הבריטי  | ||
|---|---|---|---|
| מאמן |
סטיוארט פירס | ||
| קפטן |
ראיין גיגס | ||
| מירב השערים | וילף מאניון, טומי לאוטון (2) | ||
| מירב ההופעות | ג'ו אלן (5) | ||
| תלבושת | |||
| |||
| משחק בינלאומי ראשון | |||
 בריטניה 12 - 1 שוודיה  (לונדון, בריטניה; 20 באוקטובר 1908) | |||
| הניצחון הכי גדול | |||
|
בריטניה 12 - 1 שוודיה (לונדון, בריטניה; 20 באוקטובר 1908) | |||
| ההפסד הכי גדול | |||
 בולגריה 6 - 1 בריטניה (מלבורן, אוסטרליה; 30 בנובמבר 1956)  בולגריה 5 - 0 בריטניה (סופיה, בולגריה; 1971) | |||
  | |||
נבחרת בריטניה בכדורגל היא נבחרת כדורגל הכוללת שחקני כדורגל בריטים. בניגוד למדינות אחרות, פועלות בבריטניה ארבע נבחרות כדורגל רשמיות, המייצגות כל אחת מאומות הבית - אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, והן אלה המתחרות בטורנירים רשמיים כגביע העולם בכדורגל ואליפות אירופה בכדורגל, לעיתים זו מול זו. לכל אחת מהאומות גם ליגות נפרדות. הנבחרת הבריטית השתתפה רק במשחקי ידידות ספורים, וכן במשחקים האולימפיים, שכן הוועד האולימפי הבינלאומי מכיר רק בנבחרות המייצגות מדינות או טריטוריות שלהן ועד אולימפי מוכר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהוקמה ההתאחדות לכדורגל ב-1863, תחומי השפעתה לא היו ברורים. לא נקבע האם תפקח על הכדורגל באנגליה בלבד, בממלכה המאוחדת כולה, ואולי אף בעולם כולו. תחום אחריותה הוגדר במידת מה באופן שיורי, עם הקמת התאחדות הכדורגל הסקוטית (1873), התאחדות הכדורגל של ויילס (1876) והתאחדות הכדורגל האירית (1880). ארבע התאחדויות כדורגל אלה היו התאחדויות הכדורגל הראשונות שהוקמו בעולם. כל התאחדות קמה בנפרד, ומעולם לא קמה התאחדות כדורגל אחת לבריטניה כולה. נבחרות אנגליה וסקוטלנד קיימו ביניהן את משחק הכדורגל הבינלאומי הראשון בהיסטוריה ב-1872, וכל ארבע הנבחרות המשיכו להתחרות כנבחרות נפרדות. נבחרת אנגליה אף זכתה במונדיאל 1966, שנערך באנגליה.
המשחקים האולימפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפעם הראשונה בה הוקמה נבחרת בריטית הייתה לקראת אולימפיאדת לונדון (1908). הנבחרת, שכללה שחקנים אנגלים בלבד, הביסה במשחק הבכורה שלה את נבחרת שוודיה בתוצאה 1–12, וזכתה בתואר האולימפי לאחר שגברה במשחק הגמר, שנערך באצטדיון וייט סיטי, על נבחרת דנמרק בתוצאה 0–2. גם באולימפיאדת סטוקהולם (1912) זכתה הנבחרת בתואר האולימפי לאחר ניצחון על דנמרק, 2-4. הפסדה הראשון בהיסטוריה של הנבחרת נרשם באולימפיאדת אנטוורפן (1920), כשהפסידה 3-1 לנבחרת נורווגיה בסיבוב הראשון. הפעם הבאה בה השתתפה הנבחרת במשחקים האולימפיים הייתה באולימפיאדת ברלין (1936), אז הודחה בשלב רבע הגמר בידי נבחרת פולין. באולימפיאדת לונדון (1948) סיימה במקום הרביעי, לאחר הפסד בחצי הגמר לנבחרת יוגוסלביה, והפסד לנבחרת דנמרק במשחק על מדליית הארד. באולימפיאדת הלסינקי (1952) הודחה בשלב המוקדמות בידי נבחרת לוקסמבורג ובאולימפיאדת מלבורן (1956) הודחה בשלב רבע הגמר בידי נבחרת בולגריה, לאחר שהובסה בתוצאה 6-1, התבוסה הגדולה בתולדותיה. אולימפיאדת רומא (1960) הייתה האחרונה בה השתתפה, והיא לא עברה את שלב הבתים.
הנבחרת ניסתה להפעיל גם לשלוש האולימפיאדות הבאות, אך לא עברה את שלב המוקדמות. שינויים במדיניות לגבי ההבחנה בין כדורגלנים מקצוענים לחובבנים במהלך שנות ה-70, הן בהתאחדות האנגלית לכדורגל והן בוועד האולימפי הבינלאומי, הביאו לכך שלא הוקמו עוד נבחרות בריטיות. במשחקה האחרון, במשחקי המוקדמות לקראת אולימפיאדת מינכן (1972), הובסה בסופיה 5-0. במשחקה הביתי האחרון, באצטדיון ומבלי, גברה על נבחרת בולגריה 0–1.
כיום מעפילות הנבחרות האירופיות למשחקים האולימפיים דרך אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21. נבחרת סקוטלנד סיימה במקום הרביעי ב-1992, אך לא יכלה להשתתף כנבחרת עצמאית באולימפיאדת ברצלונה ואת מקומה תפסה נבחרת פולין, שאף זכתה בסופו של דבר במדליית הכסף. ארבע שנים מאוחר יותר, שוב סיימה סקוטלנד במקום הרביעי, ואת מקומה באולימפיאדת אטלנטה (1996) תפסה פורטוגל. נבחרת אנגליה העפילה לשלב חצי הגמר ב-2007, שהיה יכול להקנות לה את האפשרות להשתתף באולימפיאדת בייג'ינג (2008). בסופו של דבר נערך משחק פלייאוף בין נבחרות איטליה ופורטוגל, ואיטליה היא זו שהשתתפה במשחקים.
לקראת אולימפיאדת לונדון (2012) שבה ועלתה שאלת קיומה של נבחרת בריטית. לפי הכללים, בריטניה, כמדינה המארחת של המשחקים, זכאית לשלוח נבחרת למשחקים. הוועד האולימפי הבריטי הודיע כי נבחרת בריטית תשתתף במשחקים, והחל במגעים לקראת הקמת הנבחרת. התאחדות הכדורגל הסקוטית סירבה להשתתף בשיחות, מחשש שקיומה של נבחרת מאוחדת יפגע במעמדה העצמאית של ההתאחדות במסגרות אחרות. ההתאחדויות של ויילס וצפון אירלנד פרשו מהמשא ומתן במהלך 2007. הסוגיה עוררה עניין ציבורי רב. ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הביע את תקוותו כי נבחרת בריטית תשתתף במשחקים[1], בעוד השר הראשון של סקוטלנד, אלכס סלמונד, התבטא נגד הרעיון[2]. לאחר שנשיא פיפ"א ספ בלאטר התחייב בפני ההתאחדויות כי מעמדן לא ייפגע אם תוקם נבחרת בריטית, הודיעו ההתאחדויות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד כי אין להן התנגדות להקמת נבחרת בריטית שתהיה מורכבת משחקנים אנגלים בלבד. עם זאת, חמישה שחקנים ולשים הביעו את נכונותם לשחק בנבחרת, והם שולבו בסגל. השחקן הוולשי ראיין גיגס אף מונה לקפטן הנבחרת.
השתתפות השחקנים הוולשים בנבחרת נותרה שנויה במחלוקת גם לאחר תחילת המשחקים האולימפיים, ופולמוס חדש התעורר בבריטניה לאחר ששחקני הנבחרת הוולשים נמנעו מלשיר את המנונה של בריטניה בעת שנוגן בתחילת המשחקים, וזכו לגינויים על כך ברחבי הממלכה[3]. לקראת משחק הנבחרת מול אורוגוואי, שנערך באצטדיון המילניום בקארדיף בירת ויילס, עלה חשש שגם הקהל לא יכבד את ההמנון. אף שלא שרו בעצמם את ההמנון, קראו שחקני הנבחרת הוולשים גיגס וקרייג בלאמי לקהל לכבד את ההמנון בעת שינוגן[4][5]. בסופו של דבר החששות התבדו, והקהל שר את ההמנון. בהיבט הספורטיבי, הודחה הנבחרת בשלב רבע הגמר בידי קוריאה הדרומית, בבעיטות הכרעה.
משחקי ידידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנבחרת הבריטית קיימה גם משחקי ידידות ספורים. ב-1947 נערך באצטדיון האמפדן פארק בגלאזגו משחק בין נבחרת בריטניה לנבחרת "שאר אירופה", לציון חידוש שיתוף הפעולה בין ארבע הנבחרות הבריטיות לבין פיפ"א. ב-1955 נערך באצטדיון וינדזור פארק שבבלפסט משחק דומה, לציון 75 שנים להיווסדות התאחדות הכדורגל האירית. שני משחקים נוספים נערכו בין נבחרת ויילס לבין נבחרת בריטית שהורכבה משחקנים אנגלים, סקוטים וצפון אירים. המשחק הראשון נערך ב-1951 לציון 75 שנים לייסוד התאחדות הכדורגל של ויילס, והמשחק השני נערך ב-1969, לרגל הכתרתו של הנסיך צ'ארלס לנסיך ויילס.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Brown pays tribute to GB success, אתר BBC, 24 באוגוסט 2008
- ^ "Salmond rejects UK football team", אתר BBC, 25 באוגוסט 2008
- ^ Welsh Team GB stars slammed over anthem controversy, Wales Online, 29.7.2012
- ^ Olympics football: Craig Bellamy wants anthem respected, BBC News, 1.8.2012
- ^ Giggs asks Welsh not to boo British anthem, Guardiam, 30.7.2012